בקנבס הריק מופיע עיגול כמעט מושלם, לעיתים במרכז הקנבס ולעיתים בצד הקנבס, פורץ את הגבולות, חסר שליטה ובו זמנית בר שליטה ונוכח כצלקת. העיגול הבולט נבנה באמצעות חומריות של תחבושות גבס וצבע , בצבעים כהים ובהירים, בטקסטורה גסה כפצע בשיאו.
כמו עולם בתוך עולם, כמו צלקת על עור העיגול נוכח, שלם ובולט מעל פני השטח. באמצעות נזילות של צבע, איחוי ואיחוד סדקים, כיסוי הגבול או הצל, נוצרת התפשטות חומרית מעבר למצע בו נוצר העיגול, בו נוכח הפצע. החומריות הנוספת שוברת את הצורה ההנדסית המושלמת ומחברת בין העולמות. בין עולם אחד לשני, בין דרך ברורה לסימני שאלה, בין פצע לסביבתו. כך מתקיימים כל החלקים השונים - המושלמים, הברורים, המתפשטים והחסרים. כולם נוכחים ומחפשים דרכם כשלם מתוך הסרת הטלאי, הנכחת הפגמים והתבוננות כנה בכל החלקים. שלם שאינו מושלם.