השפה האמנותית

 

העשייה האמנותית מתמקדת בציורים מופשטים, מינימליסטיים וחומריים שבודקים את הגבול בין דו ממד לתלת ממד דרך בחינת הסקלה בין פוסט  מינימליזם לאקספרסיוניזם.

הציורים נשענים ובודקים כל העת מסורות מודרניסטיות ובפרט,  נוצר דרכן שיח על הביטוי המופשט דרך מונוכרומטיות של צבעי בסיס. הציור בנוי מטקסטורות אקספרסיביות שבוחנות ויוצרות מפגש בין חלקים שונים. החלקים בנויים כטקסטורות שטוחות ולעיתים כתבליט והם נפגשים בחלל ציורי אחד כחללים שונים הנפגשים בעל כורחם. החלל הציורי שנוכח כחלק מן החלקים המרכיבים את הציור יוצר מערכת יחסים מינימליסטית, מפגש בין החומריות האקספרסיבית לבין החלל הגדול שנותר בחלקו ריק, מערכת יחסים המזמנת מפגש דומה  בין העבודה לחלל בו היא מוצגת.

העבודות לרוב נעשות בקנה מידה גדול על מנת לחדד את הפרופורציות הנוצרות בינן לבין ממדי גוף הצופה שנפגש גם הוא עם הציור, עם חלקיו והופך לחלק ממנו אם יבחר בכך.

 

החומר, המצע, הצופה - סוגיות שבין התבוננות להבנה

 

השפה המתקבלת בציורים, על חלקיה השונים, מבטאת עולם תחושתי ורגשי המבוסס על התבוננות ונשען על תובנות מתוך עולם הקבלה והפילוסופיה. הצמצום, הוזכר בקבלת האר”י כריק.  הקבלה גורסת כי היצור האנושי שנמצא יחיד עם עולמו המצומצם מסוגל ליצור ולהתפתח מתוך הצמצום, מתוך ריק ובאמצעות מפגש עם עולמות אחרים. כלומר, הריק הוא מקום של מהות תמציתית ולכן מכיל עולם ומלואו וכך מוביל ליצירה, השלמה והתפתחות. כדוגמא נוספת ומשלימה ניתן להתייחס לכתביו של הפילוסוף בשלאר גסטון בספרו ’The Poetics of space‘ המתייחסים למרחב אינסופי היפותטי ומדומיין, אשר איננו יכולים לשער את גבולותיו או את סופו. כך, בשלאר טוען שאדם במצבים של מרחב לא ברור, מוליד דמיון טהור, דמיון הקשור אך ורק בתחושות ובזכרון היסטורי*. דמיון תחושתי כזה, שנוצר מתוך מפגש של נוכחות בריק, הוא שמאפשר את השלמת החללים הלא ברורים בעולמנו ונותן משמעות לעולם הגלוי.

מתוך תפיסות אלה, נוכחותו של האדם בחלל מסוגל להשלים את גבולות החלל הלא נודע. עבודת האמנות המתאפיינת כאמור, בחלקים של חומריות אקספרסיבית, בריק, בצמצום ובגבולות לא ברורים, יוצרת מפגש של הבסיס האנושי יחד עם בסיס הציור. המפגש של הצופה עם חלקי העולמות המיוצגים בציור ועם הריק מעמת אותו עם הצמצום ותחושת החסר, מאפשר לו להיות נוכח ולקבל, ובסופו של דבר להיות חלק מעבודת האמנות ולהשלימה. המפגש מעורר את הזכרון ההיסטורי, את דמיונו המשלים וכך את האפשרות של הצופה ליצור השלמה, להשלים ולתת משמעות, להתפתח מתוך הריק האישי וליצור עולם ומלואו. מתוך הבסיס שלו וכאשר הוא בוחר לאפשר זאת בלבד. בעת התבוננות, כאשר כל אחד מן החלקים בציור מחפש הבעה ונוכחות בתוך השלם שבו הוא קיים, הצופה מקבל איפשור. איפשור באמצעות העבודה להשלים את חלקיה בדמיון תחושתי, להשלים ולהגיע להשלמה. ליצור ולהתפתח כשלם מתוך הריק. 

 

* הזיכרון ההיסטורי מצויין ע”י באשלר ומוסבר כזיכרון הקיים באדם, משותף לכלל החברה ונשען על ידע קולקטיבי/תרבותי.